אחרי שסיפרה ב"אנא סמר", ספרה הראשון, מי היא ומניין באה — מן המרחבים

המכושפים שבין בגדד לכפר-ענא — פונה זמירה פורן ציון בספרה השני למקום העמוק,

החבוי, החידתי ביותר בנפשה שלה ובנפש כולנו — אל הכמיהה. "אסור לכתוב על אושר"

הוא ספר שכולו להט ואנרגיה מתפרצת, חושנית ורוחנית גם יחד. ספר שכולו אהבה.

איך כותבים אהבה? פורן ציון יודעת שהדרך היחידה לעשות זאת היא לעצב מחדש

את השפה והעולם, ואפילו את החלל והזמן, בדמותה — להטעין כל משפט, כל דימוי,

כל תמונה מילולית, כל צליל ומחווה, ביופי ובתזזית. השירים פועמים בקצב האהבה:

מתנחשלים בין תודעה לגוף ובין זמנים ותרבויות, ומציירים שוב ושוב נופי אהבה

ריאליסטים וסוריאליסטים גם יחד, שמפליאים ביופיים הזר, המושך למרחקים, ועם

זאת הם קרובים ומוכרים כמים ולחם, כזיכרונות ילדות.

בכל שער מחמשת שערי הספר מתגלה עולם אחר של אהבה: בשער הפותח מתגלה

האהבה הארוטית על כל צבעיה, מהתמסרות בלתי אפשרית ועד לאהבת חיים מוגשמת

וארוכת שנים; בשני מתגלה אהבת המשוררת לילדיה במלוא עוצמתה הבוראת,

העוטפת, היצירתית; בשלישי מתגלה אהבת המשוררת לכור מחצבתה, לאימה ולאביה,

על כל כאביהם; ברביעי מתגלה אהבתה של המשוררת לידידות ליבה ולאחיותיה לגורל

ולמאבק; ואילו בשער החמישי, החותם, חוזרת המשוררת לעצמה, וחושפת את אהבתה

הכאובה, הרצופה צער ופחד ותשוקה, למילים, לשפה, לשירה. אלי הירש

אסור לכתוב על אושר, אבל המשוררת "גרעין ליבה עשוי משי מילים" והיא דולה

תמונות מתגלגלות כמו "צחוק מעמקים", מהדהדות כמו רעב חושני לאהבה, והיא

כותבת את הלידות, "כותבת את הילדֹות", סימנים על נייר, ריח, צבע, פריחה, שירה

סמיכה ומתרוננת, כי "זמן לכתוב חיים בשּורות". ניצה פלד

דייזי