בפעם הראשונה שהוא הגיע איתי לבית ילדותי, לקחתי אותו לחדר העבודה של ההורים, ונעמדנו מול הארון עם האלבומים.

האלבום האדום הוא שלי.

פתחנו והסתכלנו בתמונות,

מיום לידתי ועד גיל ארבע, בערך.

״אני רוצה שתראה את השנים שפספסת״ אמרתי לגבר שאומר לי שהוא אוהב אותי מאז שהוא נולד.

*

הספר הזה הוא אלבום.

אוסף התמונות של חיי בשנים האחרונות.

ליקטתי את השירים והקטעים האלה כדי להשאיר לילדיי אלבום לדפדף בו, להכיר בו אותי כשיגדלו יום אחד,

ובדרך גיליתי שיש בו אוצרות גם למי שלא מכיר אותי.

זו חוויה מוזרה להזמין אנשים לקנות אלבום חיים, האמת.

זו לא אוטוביוגרפיה, זה גם לא יומן, אבל זה אינטימי וקרוב וחשוף.

רוב השירים נכתבו בשנות הגילוי מחדש שלי, מתקופת היציאה מהארון כאישה לא-מונוגמית, ועד הגשמת החלום הגדול לעזוב את חצבה ולעבור לחיות עם ילדיי בתל אביב.

הספר הזה אולי ישתנה יום אחד, אולי חלקים שנמצאים בו היום ייגנזו יום אחד ויישארו לחיות רק בעותקים שכבר הודפסו.

הספר הזה נועד להיות יצירה פועמת ומתפתחת, ואין לדעת לאן הוא יגדל ומתי,

אבל עכשיו הוא כזה-

אלבום,

לב פעור לראווה,

שמטרתו אחת:

להרבות אהבה בעולם.