פנתרה כחולה הוא ספרו הרביעי של הסופר אריה זנטי. הסופר שכתב את טרילוגיית 'שבורים' שזכתה למעל 5000 המלצות לוהטות של נשים בכל הארץ - פנתרה כחולה הוא מותחן עוצר נשימה שיפתיע אתכן בפיתולי העלילה...

פרולוג

"לא!!! לא!!!"

צעקות שקורעות את הלילה מקפיצות אותי משינה עמוקה

ומעוררות בי תחושה של בלבול ואימה.

לבי הולם במהירות, מאיץ את גופי לזנק קדימה.

מבט אל שעון הקיר — 3:20 לפנות בוקר.

אני מתנערת במהירות מהמיטה, החדר קפוא והבטן מתהפכת

לי בתחושת סכנה.

"אימא?" אני קוראת לתוך החושך, אבל אף אחד לא עונה.

משהו פה לא בסדר.

"אימא!" אני צועקת חזק יותר.

אני מחפשת אותה או את אבא אבל לא מוצאת, קוראת לשניהם

אבל אין מענה.

דלת חדר השינה שלהם פתוחה אבל הם לא פה, לא אימא ולא

אבא.

אני רצה אל המטבח ומבחינה בהבזקי אור כתומים בוהקים

והשתקפות של אש מחלון המטבח.

זו שריפה?!?

כן! שריפה! בחוץ!

אני רצה לכיוון דלת הכניסה לבית ומגלה שהיא פתוחה, מזנקת

החוצה ומתחילה לרוץ לכיוון המולה של אנשים שעומדים במרחק

של כמה עשרות מטרים ממני.

מה קורה פה?! — כל השכנים שלנו בחוץ, יש המון בלבול וכולם

צועקים לכל עבר.

"תורידו אותו משם!"

"הוא חי??"

"למה האמבולנס לא מגיע כבר???"

אני יחפה והכביש רטוב וקר אבל זה לא מונע ממני להמשיך

ולרוץ. אני דוחפת את עצמי בכוח ורצה לכיוון ההמולה.

"אימא! אבא!" הפעם אני צורחת חזק יותר.

מסביב המון בלגן ואני לא יודעת לאן להביט.

צליל מהיר של סירנות נשמע לפתע מהרחוב המקביל.

עכשיו הן נכנסות לרחוב, אני רואה כמה ניידות של משטרה

ואמבולנסים שנעצרים ליד הכיכר.

יש שם משהו, בתוך הכיכר נשרף משהו.

האש עצומה כל כך וזה גורם ללבי לפעום בחוזקה.

אני מאמצת את עיניי כדי להתמקד טוב יותר במה שקורה שם

ומבחינה ב...ב...במישהו!! יש מישהו שתלוי מעל הכיכר!!

הוא מתלקח בלהבות!

"לאאא!!!" אני מזהה את הקול הזה! זו אימא, אימא שלי!!

הנה היא, היא כורעת על ברכיה וידיה מונחות על ראשה.

אני רואה את הזוג שרעבי שעומד בצמוד אליה, היא בוכה

בצרחות!

אני פותחת בריצה לכיוונה, מתכוונת לצעוק לעברה כדי שתבחין

בי אבל המילים שלי קופאות ולא יוצאות מהפה בשנייה שאני

מבינה את מה שרואות עיניי.

זה אבא שלי!! הוא תלוי באמצע הכיכר, הוא עולה בלהבות! הוא

נראה כמו בובה שבורה והאש נוגסת בכל חלקי גופו!

"אבאאאא!!!" אני צורחת ורצה לכיוונו, מתפללת בלב שזה רק

חלום ותכף אתעורר. "אבאאאא!!" אני צורחת חזק יותר.

מישהו בולם אותי מהריצה ואני נזרקת בכוח לאחור.

זה שוטר, הוא עומד מולי ומצמיד את ידיו לכתפיים שלי כדי

למנוע ממני לזוז.

"אלינור!" הוא צועק, מנסה לתפוס את המבט שלי.

"תורידו אותו!! הוא ימות!!" אני צורחת ונאבקת להשתחרר

מאחיזתו של השוטר.

הוא מביט לתוך העיניים שלי, מנסה לחדור מבעד לערפל

שאופף כעת את מוחי.

"אלינור, תעצרי! איפה הודיה?"

מה?! מה הוא אומר??

"זה אבא שלי! תורידו אותו! בבקשה ממך תציל את אבא שלי!"

אני צורחת בבכי ומרגישה את רגליי שהופכות קלות כמו נוצה

וצונחת אל הקרקע.

"אלינור!" הוא נועץ בי מבט חד "איפה אחותך הודיה?"

פרק 1

עיניי עצומות ואני מרגישה את לשונו של דניאל מחליקה בתנועה

קצובה בין ירכיי.

זה אמור להיות מענג, משחרר, אבל לא, זה בדיוק הפוך.

מאולץ וטכני.

או שזה בכלל בגללי, הרי הראש שלי לא כאן, אני חושבת על

הפגישה שאמורה להתקיים בראשון על הבוקר, עם ליפשיץ.

אף אחד לא באמת יודע כמה שאני מחכה לפגישה הזו, לרגע

שבו הוא עתיד לספר לי שהוא מקדם אותי בתפקיד.

אני פוקחת עיניים ומביטה בדניאל, ראשו עדיין קבור בין רגליי,

מרוכז במטרה, בדיוק כמו בפעם הקודמת, ובזו שלפניה.

כל ניסיון שלו לעורר בי תחושות מרגיש כמו מאמץ כושל.

מרגיש לי שהוא עובד לפי הוראות, זה נראה כאילו שהוא קרא

איזו תוכנית שמלמדת איך לענג אישה, אבל זה פשוט לא קורה.

"זה טוב?" הוא שואל לפתע תוך כדי הצצה לכיווני.

מבטו מלא תקווה.

"כן… כן…" אני משקרת לו. "תמשיך."

שונאת לשקר לו, אבל מה אני אמורה לעשות? לומר שהוא פשוט

לא מצליח לגעת בי יותר? שזה לא כמו פעם?

הוא שולח חיוך מרוצה וחוזר לקבור את ראשו בין רגליי.

אני לא יודעת מה אעשה או איך אגיב אם זה לא יקרה, אם

ליפשיץ לא יקדם אותי.

אקח את זה קשה, אני מכירה את עצמי ויודעת שאתאכזב נורא.

הקידום הזה הוא נקודה חשובה בהשגת המטרה שלי, המטרה

שלשמה אני קמה מהמיטה בכל בוקר.

המטרה החשובה ביותר בחיי.

דניאל בשלו, ממשיך לחקור את שפתיי התחתונות ומגביר את

הקצב, הוא בטוח שזה הרגע שבו אשבר ואאפשר לו להוביל

אותי לאורגזמה. אני מוציאה קול קטן, סוג של אנחה, מתאמצת

להעניק לו את התחושה שזה עושה לי משהו.

אבל בפנים, בראש שלי? — כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זו

הפגישה הזו.

אני חייבת להכין לעצמי רשימה של נקודות, להגיע לשם מוכנה

לכל תסריט אפשרי, כל שאם הוא ינסה לשכנע אותי שזה לא הזמן

המתאים, אהיה מוכנה להתמודד עם זה.

לא, אין מצב שהקידום הזה לא קורה!

ידו של דניאל נשלחת לכיוון איברו הזקור והוא מתחיל לענג את

עצמו. מרגיש לי שהוא בטוח שאני עומדת לגמור.

"אני גומר" הוא ממלמל תוך כדי נשימות מהירות, מחפש את עיניי.

אני נותנת לו את המבט שהוא צריך ואומרת "כן, דניאל…

תמשיך… זה טוב."

הוא מגביר את קצב השפשוף על איברו ומחשבותיי זולגות

הלאה, למקום אחר.

ואם כן אקבל את הקידום? איך אני אספר לו?

גם ככה הביטחון שלו ברצפה בזמן האחרון.

כמו שהספקתי להכיר אותו, הוא יכנס למגננה, סוג של 'אני פחות

גבר כי בת הזוג שלי התקדמה ולי אין אפילו עבודה'

אני די בטוחה שזה מה שיקרה, הוא הרי נוהג להזכיר לי בכל

הזדמנות שברגע שימצא עבודה אז נעבור דירה, לשכונה אחרת.

כמו שזה נראה היום, מה שיקרה זה בדיוק ההיפך.

אני אקבל את הקידום ואהיה זו שתוציא אותנו מכאן.

"אני גומר." הוא אומר, מבטו נעול בעיניי.

אני מהנהנת בראשי ומתחילה לספק עבורו את כל הרמזים

להם הוא זקוק בכדי לגמור, כל אותן תנועות המשולבות בקולות

שיעזרו לו.

הסלולר שלי משמיע קול ועיניי נשלחות באינסטינקט אל עבר

השידה.

"אל תעני! אל תעני!" הוא ספק צועק ספק מיילל.

אני חייבת לענות, זה בטח חשוב.

שיגמור כבר!

אני מחזירה אליו את מבטי. "אתה גומר?"

"כן, כן עוד דקה! עוד דקה!"

צלצול הפון פוסק.

נשימותיו של דניאל מהירות וראשו מסתחרר בין רגליי, קצב

השפשוף של כף ידו על איברו הופך מהיר יותר ויותר.

"נו, אתה גומר?"

"כן דקה, תפסיקי לשאול אותי אם אני גומר!" הוא צועק לפתע.

חולפות כמה שניות והסלולר משמיע קול בשנית.

"דניאל אני חייבת לענות."

"לא עוד לא, שיחכו!"

נו תגמור כבר! אני צועקת, אבל רק בתוך ראשי.

הסלולר משתתק.

כך גם דניאל.

אני מביטה בעיניו ושואלת "מה קורה?"

"נו הרסת לי הכל עם הטלפון הזה שלך!"

חוצפן!

"הרסתי הכל? כמה זמן זה לוקח לך? פעם היית גומר בשנייה

שהייתי מתפשטת."

הוא מרים את ראשו ומביט בי.

עיניו מלאות באש והוא מחפש את המילים.

"כי פעם היית אחרת, עכשיו את מלחיצה אותי כאילו מישהו

רודף אחרינו."

"די לא בא לי." אני אומרת וקמה מן המיטה.

"מה את עושה? לאן את הולכת? אני צריך רק דקה."

"מצטערת, אני חייבת לבדוק מי זה." אני אומרת ושולחת יד

לעבר הסלולר.

אני מביטה בצג — זה דורון.

"מי זה?" הוא שואל.

"מהעבודה." אני משיבה.

"בני זונות. נמאס לי מהם." הוא אומר ומתרומם לתנוחת ישיבה

על המיטה.

אני בוחרת לשתוק בידיעה שכל מה שאומר עכשיו רק יעצים

את הריב הזה שמתפתח.

הסלולר משמיע צלצול בפעם השנייה, אני קמה מהמיטה ויוצאת

עם הפון מחדר השינה.

תקווה פועמת

⁦₪ 60⁩

שבוי בעיניה

⁦₪ 70⁩

פנתרה כחולה

⁦₪ 69⁩

אסירה מלידה

⁦₪ 70⁩

טרילוגיית שבורים - הספרים אסירה מלידה/שבוי בעיניה/תקווה פועמת

אריה זנטי