"באותו רגע הייתה לי מחברת, אבל לא היה לי עט. יכולתי אולי לשנן בעל פה את הטקסט, עד שאשיג עט, אבל אז, וזה קורה אצל גאונים בעיני עצמם, הזמן שהיה יכול להיות מושקע בפיתוח הרעיון הגאוני היה מבוזבז על השינון. ובכן, לא הייתה לי ברירה, אז פצעתי את עצמי וכתבתי עם הדם. כן, כזאת היא האובססיה לכתיבה. לפעמים זה משתלם. אתמול בערב ניגשתי למחברת ומצאתי את אותו עמוד שכתבתי בדם. פתאום זה נראה ממש שטות. מה כבר אוכל לעשות עם הטקסט המדמם הזה?"

את אמהי"ד, שסבל מהפרעת אישיות דיסואציטיבית , הכירו מעט אנשים בחייו ואף פחות במותו. למזלו, יצא לו לפגוש את ארז מירנץ, שבמשך 30 שנה ליקט את סיפוריו, מסותיו ופרגמנטיו.

הקורא הנבון שירכוש את ספר זה יגלה אישיות מורכבת ושסועה: מורבידיות לצד שנינות, תפיסות לאומיות לצד אינדיבידואליזם, חגיגת החיים לצד מאבק בהם.

לא במקרה הסיפור הפותח הוא על פרדוקס התאומים הפיזקילי. הפרדוקסים האלו הם לחם חוקו של היוצר המכונה אמהי"ד. הדמיון הפרוע של הסופר מוביל אותנו אל משלחות תלמידים לצ'רנוביל, לסדנאות העצמה המבוססות על הסבל המרבי, למלאכים עם בעיות מוטיבציה, לימות המשיח המנוגדים לכל ציפייה, לאדם האחרון ולהרס עצמי מעל כל כוח סבל אנושי.

גם המסות, חסרות המעש – לפי הכותב – משלבות חדות אבחנה, אמירות נוקבות על החברה של ימינו ואמירות המסרבות להיכנע לתכתיבי התקינות הפוליטית. כך אפשר למצוא בהן מסה נוקבת אך גם אישית על היחיד מול ההמון לצד אירועים מצחיקים בחיי מדינת ישראל; אמירות בוטות על התרבות הדיגיטלית, על הליברליזם ועל הדת לצד התבדחות על יחסי ערבים-יהודים, מזרחים-אשכנזים ואפילו על עולם הדייטים.

קובץ זה מעורר קשת רגשות, מכעס עד צחוק, עצב עד יראה, שמחה עד בוז. לא מעט ימצא את עצמו הקורא עובר ממצב שעשוע לכעס על הכותב: כיצד העז להעלות דברים אלו על הכתב? לאחר שיירגע לא יוכל שלא להעריך את האומץ הרב בכתיבתו.

את הטקסטים מעטרות אמירותיו מהרשתות החברתיות (רשע-תות בפיו).

אנחנו מזמינים אתכם למסע משנה תודעה באישיות מורכבת, מתייסרת ואף קלילה ומחויכת. אנחנו כבר מחכים לספר הבא מכתביו הגזונים. יהי זכרו ברוך.