בספר בראשית הייתה השפה, יובל דיין קורא מחדש את סיפורי המקרא הראשונים לא כזיכרון דתי ולא כמיתולוגיה קדומה, אלא כמהלך פילוסופי מתוכנן. עץ הדעת, קין והבל, מגדל בבל, דמותו של אברהם וברית המילה מתגלים כסדרה אחת של משלים על לידתה של התודעה הלשונית: הרגע שבו הסמכות עוברת מן הגורל אל הדיבור, ומן המיתוס אל האחריות האנושית.

בשעה שהפילוסופיה היוונית ביקשה לנתק את האמת מן השפה ולהעמידה בעולם מושגים נצחי, המסורת העברית ניסחה תובנה חריגה לזמנה: המילה איננה תיאור של מציאות אלא כוח יוצר. “ויאמר” קודם לעולם. הדיבור מופיע כמעשה, והברית מתהווה כהתחייבות לשונית שמכוננת קהילה, זמן והיסטוריה. זוהי תפיסה של שפה שהקדימה את זמנה באלפי שנים, ורק בעת החדשה החלו הפילוסופיה, מדעי האדם ומדעי המידע להתקרב אל עומקה.

מהעידן המיתי-קוסמי והמעבר ללוגוס, דרך עליית הנצרות, הרנסנס, הרפורמציה, המהפכה המדעית והעידן הדיגיטלי, הספר עוקב אחר המסע הארוך של התרבות המערבית להבין מחדש את מה שכבר נוסח בראשיתה: הקיום האנושי מתארגן באמצעות שפה.

זהו ספר על הולדת האדם המדבר. על חירות שמתהווה דרך סוכנות, ועל התובנה העתיקה ביותר והמהפכנית ביותר גם יחד: המציאות האנושית נוצרת במילים שאנו בוחרים לומר.