זֶה לֹא רַק אֲנִי, נָכוֹן?

הוּא סֵפֶר פְּעִילוּת מִשְׁפַּחְתִּי שֶׁמַּזְמִין יְלָדִים וּמְבֻגָּרִים לַעֲצֹר רֶגַע

וּלְהִסְתַּכֵּל עַל הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁכֻּלָּנוּ מַכִּירִים,

אֵלֶּה שֶׁאוֹמְרוֹת שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא מַסְפִּיק, לֹא מַצְלִיחִים, לֹא כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ.

דֶּרֶךְ מִשְׂחָקִים, שְׁאֵלוֹת, צִיּוּר וְשִׂיחָה,

הַסֵּפֶר יוֹצֵר מֶרְחָב שֶׁבּוֹ מֻתָּר לְהַגִּיד בְּקוֹל

דְּבָרִים שֶׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל נִשְׁאָרִים בִּפְנִים.

זֶה לֹא סֵפֶר שֶׁמְּנַסֶּה “לְתַקֵּן”.

וְלֹא כָּזֶה שֶׁנּוֹתֵן צִיּוּנִים.

זֶה סֵפֶר שֶׁמְּאַפְשֵׁר לַמִּשְׁפָּחָה לְגַלּוֹת

שֶׁהַקּוֹלוֹת הָאֵלֶּה לֹא שַׁיָּכִים רַק לְאֶחָד

וְשֶׁכְּשֶׁמְּדַבְּרִים עֲלֵיהֶם יַחַד,

הֵם כְּבָר פָּחוֹת מַפְחִידִים.

מַתְאִים לִילָדִים, לְהוֹרִים,

וּלְכָל מִשְׁפָּחָה שֶׁרוֹצָה קְצָת יוֹתֵר כֵּנוּת,

וּקְצָת פָּחוֹת “אֲנַחְנוּ בְּסֵדֶר, הַכֹּל בְּסֵדֶר”.