"לקחתי ממנה את המקל וכתבתי את שמי, 'מיקה'.
אני לא מבינה, אמרה בתמיהה. אמך קוראת לך מיכאלה.
נכון, כי היא רוצה שמות כאלה של ישראל, אבל אבא קרא לי מיקה, וככה אני רוצה".
מיקה, בת יחידה ומופנמת לזוג ארכיאולוגים, מתייתמת מאביה בגיל צעיר. היא גדלה בצלה של עדיה, אמה הדומיננטית, ארכיאולוגית בעלת שם עולמי
שהתמחתה בחקר קרמיקה קדומה.
מיקה, שאמה מזניחה אותה, גדלה להיות אישה הססנית וחסרת ביטחון וממהרת לקשור את חייה בחייו של יוסי, צייר מוכשר ושרמנטי, בעקבות רצונה להקים משפחה יציבה. שנים לאחר מכן, כשבעלה מתגלה כגבר מתעלל וכשבניה מתבגרים, מותה של אמה גורם למיקה לערוך חשבון נפש, והיא שוקלת, לראשונה בחייה, לקחת את גורלה בידיה ולעזוב את הבית.
מיקה עוברת לגור בביתה של אמה, ובעזרתו של יהושע, חבר נפש של אמה וארכיאולוג אף הוא, מתחילה לעסוק בקרמיקה, תחום שבו היא מפגינה כישרון טבעי, ממש כמו אמה. בימי מגפת הקורונה נכנסים אל חייהם של השניים מיגל, אדם טוב לב ורגיש, ו־ואמפי, כלבו הבלתי נשכח. מיגל מחזר אחרי מיקה, והיא מגלה שיש ביכולתה לחיות חיים אחרים, מלאים, כאלה המבוססים על אהבה, הבנה והגשמה עצמית.
בספרה כִּי הִנֵּה כַּחמֶֹר, עליזה גלקין־סמית מגישה לקוראים סיפור מורכב ורב־רבדים כמו תל ארכיאולוגי שבו ההווה בנוי על העבר ההולך ונחשף. האם העבר הוא המפתח שלנו להבנת ההווה וקבלתו? כאשר מיקה חושפת את תולדות חייה של אמה, הממצאים גורמים לה להשלים, אט־אט, עם דמותה המיתית – ולקבל את עצמה.
