״…יום ראשון, השעה קרובה לשמונה בערב או אולי כבר עשר, ממרחק הזמן, כאשר המילים האלו נכתבות זה לא באמת משנה כי מה שמשנה זו התפאורה מסביב.

אור ניאון לבן שעוטף את כל החדר, קירות חיוורים שמבשרים שזו לא הסביבה הטבעית שלי וצליל מעצבן שמצפצף במין מונוטוניות ולא רוצה להפסיק, כמו ילד קטן שעומד לידך ומושך בחולצה, מבקש משהו, מחפש תשומת לב(או שהוא סתם נודניק מנוזל).

פותח את העיניים מעט יותר, כן, זה לא חלום וגם לא גן עדן, זה לגמרי חדר בית חולים ואני ״הכוכב״ הראשי בהצגה הזו, שכוב על מיטה.

מה אני עושה פה?…״

במילים האלו נפתח הספר הזה שאתם מחזיקים ביד, ספר שהוא יומן מסע פיזי ומנטלי אותו עברתי ועדיין עובר בשבילי הריצה והחיים.

מסע שכולל עליות לשיאים והתרסקויות כואבות, צעד ועוד צעד קדימה, תמיד קדימה.

מסע שמתחיל בצעד אחד קטן ומשם ועד לאיירונמן ואולטרה מרתון, כאשר בדרך מצטברות תאונות, אירוע קשה ולא מתוכנן ויחד עם זאת בכל שלב קמים וממשיכים קדימה בדרך לקו הסיום ומעבר לו.

קחו את הספר ליד וצאו יחד איתי למסע ומקווה שבסופו תצאו עם ״משהו״ שימשיך איתכם הלאה, למסע שלכם.

דובי מילר, 57(וממשיך לספור), נשוי לענת ואבא ליותם, אביתר, אבישג ויש גם את ג׳ק.

מאמן מנטלי לספורטאים, ספורטאי סיבולת ונווט ראלי.

פריק של אלפא רומיאו.

כותב, מצייר, קורא ורץ בשבילי-החיים כי אי אפשר לדעת מה יקרה מחר.